בודי פירסינג היא אקט של ניקוב הגוף תו”כ יצירת חלל (מעבר) שבו מכניסים תכשיט. אמנות הבודי פירסינג היא רק חלק קטן מתרבות שלמה של שינוי ועיצוב הגוף.

הסיבות לכך שאדם ירצה לבצע מנהג הן רבות ומגוונות בהתאם לתרבות בה הוא חי, הן יכולות להיות דתיות, ספיריטואליות, אופנתיות, ארוטיות, קונפורמיות או כחלק מרצון להשתייך לתת תרבות מסיימת. בחברות מסוימות ניקוב הגוף בוצע כטקס מעבר מילדות לבגרות בו הנער מפגין את האומץ והכוח שלו בכדי שיחשב ראוי להיות חלק מחברת המבוגרים.

עדויות היסטוריות מספרות שמנהג זה היה קיים כבר לפני אלפי שנים ובוצע ע”י אנשים מתרבויות שונות מכל רחבי העולם. אנשים ניקבו את ידם ואזניהם בכדי להרחיק רוחות רעות מגופם. המומיה העתיקה ביותר שנמצאה במצרים הייתה מעוטרת בעגילים בקוטר 10 מ”מ. גם בתורה מוזכר מנהג זה בספר בראשית בהקשר לרבקה. עגל הזהב עצמו נבנה מעגילי זהב מותכים.
.פירסינג
בתרבות המאיה ובחלק מהתרבויות האמריקאיות מנהג ניקוב הלשון היה נפוץ. המאיה האמינו שזה יקרב אותם לאליהם, וטקסים של הקזת דם היו נפוצים מאד באותו זמן. ניקוב באף (ספטום) גם הוא היה נפוץ באותם הימים. שבטים לוחמים אלו וניקוב שכזה השווה להם מראה אכזרי, התכשיט שענדו בספטום היה בד”כ חת של חזיר בר…

גם בתקופה הרומאית רווח נוהג זה. בלגיון הרומי נהגו לחורר את הפטמות כאות סולידריות ובכדי להיות כאחד עם השריון המתכתי שהם נשאו. היה זה סמל למסירות. יוליוס קיסר בעצמו ענד עגיל בפטמה, כאות הזדהות עם חייליו.

הגישה החברתית לפירסינג ידעה עליות ומורדות. ישנם כאלו שבשבילם תהליך החירור גובל בחוויה ספיריטואלית בעוד שאחרים יסתכלו על נוהג זה כנתעב או כדבר אופנתי. אצל רבים הפירסינג עוזר לבטא את עצמם ואת החופש שלהם לביטוי עצמי ולבעלות על גופם.

רוב הדתות מסתייגות לחלוטין ממנהג הבודי פירסינג. הנצרות, היהדות והאסלם לא רואות בעין יפה את חירור הגוף, לשיטתן מנהג זה משחית את הגוף ומוביל להידרדרות מוסרית. בדתות מזרחיות נהוג לעסוק בחירור הגוף כחלק מריטואלים דתיים וכאמצעי להגעה למצב טראנס.

מובאת לפניכם סקירה קצרה על ההיסטוריה של כמה סוגי פירסינג שונים וכיצד “התגלגלו” לתקופתנו:

עגיל בלשון: היה נפוץ בעיקר בתרבות המאיה ובשבטים הצפון האמריקאים (היידה ודומיהם). בעיקר כסמל להקרבה ופיוס עם האלים ובכדי להגיע למצב רוחני טראנסי גבוה. עגיל זה נחשב פופולרי מאד, פרובורטיבי, מעניין ובעל קונוטציות מיניות.

נזם באף : מקורו כנראה במזרח התיכון, לפני 4000 שנה לערך ומוזכר לראשונה עוד בתורה. המנהג נפוץ עוד היום בקרב הבדואים והשבטים הברברים. הניקוב אצל נשים מעיד בדרך כלל על נישואים. גודל החישוק מסמל את עושרה של המשפחה. המנהג הגיע להודו במאה ה-16 ונהפך לפופולארי ביותר. כמעט כל אשה הודית מעטרת את אפה בנזם המחובר בשרשרת זהב לאוזן. בשנות ה-60, עקב החשיפה הרבה לתרבות המזרחית, הגיע הנזם למערב ומאז הוא נחשב לפירסינג מקובל מאד.

עגיל בשפה ולברט: פירסינג בשפה הוא מנהג נפוץ בכל רחבי העולם אולם ישנם שבטים בהם מחוררים לשם החדרת דסקית, שבטים אפריקאים אלו ה”דוגון” ממאלי ושבט ה”נובה” באתיופיה מיחסים לחירור משמעות דתית עמוקה. בשבט ה”מולוקו” במלאווי ישנו נוהג של הכנסת דסקית בשפה העליונה וזאת פשוט לשם יופי… אשה שאין לה דסקית שכזו לא נחשבת כאשה כלל.

שאר הפירסינגים הקשורים לאזור השפה נעשים בלברט (בערך 1-2 ס”מ מתחת לאמצע השפה התחתונה) גם כאן נהוג להגדיל את החור ע”י החלפה חוזרת של עגילים תו”כ הגדלתם בכל פעם. מנהג זה נפוץ מאד באפריקה והיה נהוג גם בתרבות האצטקית והמאיה במרכז אמריקה. בתרבויות אלו החירור נעשה רק בגברים והוא היה בעל משמעות חברתית עצומה וסימל את מעמדו הגבוה של הנושא אותו. העגילים היו עשויים מזהב או מאבנים יקרות כגון ירקן.

אצל השבטים האסקימוסים בצפון יבשת אמריקה המנהג רווח גם כן, אך העגילים היו עשויים שנהב או עצמות של ליוויתנים או ניבתנים שניצודו על ידם.

עגיל בספטום: (עובר במחיצה שבין הנחיריים) אהוב ביותר בקרב בני המאיה והאצטקים, בהיותם שבטים לוחמים, עגיל גדול ומאיים בספטום השווה ללוחמיהם מראה חייתי, דבר שימושי מאד בשדה הקרב של אותם הימים.

העגיל נפוץ מאד בכל אסיה ובשבטים אינדיאנים ביבשת אמריקה. לעיתים העגיל המוכנס כה גדול עד שהוא מקשה על תפקודים יומיומיים כגון אכילה ודיבור. גם השבטים האבוריגי’נים שבאוסטרליה עוסקים בחירור זה, והוא משמש להם דרך בכדי להשטיח את אפם, אף שטוח נחשב אצלם אידאל יופי.

עגיל בטבור: עגיל זה נחשב כהמצאה מודרנית ואין כל תיעוד היסטורי עליו. הוא התחיל כחלק מהפתיחות והשחרור המיני בעת האחרונה. כתוצאה משינויים אופנתיים בהם הבגדים נעשו חושפניים יותר נוצר ה”צורך” לעטר את איזור הטבור החשוף. זהו פירסינג פופולארי מאד בעל קונוטציות נשיות לרוב.

עגיל באברי המין: עגילים באברי המין שימשו לרוב בכדי להעצים את ההנאה המינית של העונד אותם ושל שותפו/תו. נוסף לזאת הממד הביזארי והמסקרן של איך זה נראה או איך זה יהיה לקיים יחסי מין עם אותו אדם.

במאה השנים האחרונות בודי פירסינג בתרבות המערבית הוגבל בעיקר לניקוב תנוכי האזניים, מהסיבה שגם גברים וגם נשים ענדו אותם. התנועה ההיפית בשנות ה-60′ הכניסה גם את הנזם לקטגוריה של ניקובים פופולריים מקובלים, כתוצאה מחשיפה לתרבויות מזרחיות, בעיקר הודו. באותה התקופה זו היתה הזדמנות פז למרוד דרך הפירסינג שפעמים רבות חובר ע”י שרשרת גם לאוזן. תופעת הפירסינג צברה פופולריות רבה והחלה התעניינות רצינית יותר גם בסוגי פירסינגים אחרים. במהרה ספורטאים, כוכבי מוזיקה ואף עקרות בית עיטרו את גופם בעגילים מסוגים שונים. את תופעת הפירסינג בעת המודרנית ניתן לייחס בעיקר לג’ים וורד, דאג מאלוי ופאקיר מוסטפה אשר פיתחו את השיטות שבחלקן עדיין משתמשים כיום, בקליפורניה של שנות ה-80. בבריטניה חלה התפתחות דומה במקביל ע”י מר סבסטיאן- אמן פירסינג. הלקוחות של אותה תקופה היו אנשים משולי החברה, נלהבים לדבר, פריקים למיניהם וחברי הקהילה הסאדו-מאזוכיסטית. תחום הפירסינג התפתח בקצב מהיר. שיטות החירור, צורות עגילים חדשות, החומרים שמהם עשויים העגילים, כל אלו משתכללים ומשתנים עם הזמן. התחום אוגד בתוכו גם אפשרויות חדשות יחסית שכוללות שתלים תת-עוריים (מיקרודרמל), טראנסדרמל, והשתלות תת-עוריות תלת-ממדיות.